סיכומי יום הזכרון ( ארוך )

כשהייתי בת 17, ( לפני  34 שנים ) חזרנו משליחות בת 4 שנים במקסיקו סיטי.
ארזנו מכולה עם כל טוב, גם ממקסיקו, וגם מארה"ב. 
אמא נסעה לניו יורק, רכשה כל מיני מכשירים חשמליים, שנארזו ונשלחו ליוסטון טקסס, לשם הגיעה המכולה ממקסיקו, ויחד נסעו באוניה לארץ.
ברגע האחרון אבא שלי אמר שהוא רוכש עבור אמא עוד שני חידושים מהפכניים: מעבד מזון ומיקרוגל.
כשהגענו לארץ כל השכנים מאד התפעלו מה"טלויזיה" שיש לנו במטבח.

ועכשיו אני סנילית ולא זוכרת למה התחלתי לכתוב על זה...   נזכרתי... בין שאר החידושים לבית, דובר על מחשב בייתי, שניתן יהיה להיות בו בקשר עם כל האנשים ברחבי העולם.. משהו כמו טלפון, אבל עם תמונות ועוד דברים מלהיבים.
לי זה נשמע מדליק ביותר. בעיקר, אם זה יאפשר לי לשמור על קשר עם כל החברים איתם התיידדתי בארבעת  השנים שם. חברים מכל קצווי תבל. ובעיקר 3 חברות טובות, 2 מקנדה, אחת מאנגליה. ( שדרך אגב, אנחנו שומרות על קשר עד היום, כמובן שהיום דרך פייסבוק ואמיילים )
דרך אגב, עכשיו שאיה בדרום אמריקה, זו דרך נפלאה לדבר כמה פעמים ביום, להשאיר הודעות אחת לשניה, ולגרום לאמא להיות ממש ממש cool  בקשר לזה שהבת מטיילת לה אי שם!! ( צל"ש בדרך!! )

בקיצור- המחשב היום הוא לא רק דרך לשמור על קשר, למידע על דבר שרוצים, אלא גם מן מקום "איחסון". תמונות, מכתבים סרוקים, ועוד.
מגלה סוד.. אני מאד מסודרת ומאורגנת, אבל בכל מה שקשור לניירת, אני קצת פחות. ככה שמאז שיש מחשב, וסרקתי תמונות , מסמכים וכאלו, אז אמנם לפי בני הבית גם בתוך המחשב אני מבולגנת.. אבל מה אכפת לי. הם במקום טוב, מאוחסנים ושמורים לעד!!!

חזרה ליום הזכרון.
אמא שלי גדלה בכפר אז"ר, עם שני אחים.
דוד שהיה גדול ממנה ואהוד שהיה קטן ממנה.
דוד נהרג ב47 בהתקפה של מחבלים על בית קרן הקיימת בבית דגן. הוא היה בן 21.
אחיו הקטן אהוד, נהרג מפליטת כדור במה שהיה " משמר אזרחי" בכפר. הוא היה בן 17.

ביום הזכרון אנחנו ממשיכים את המסורת של אמא, ונוכחים ב5 טקסים ואזכרות.
זה מתחיל בטקס כאן  בישוב ( שגם בו מזכירים את שמו של דוד, כי פעם שני הישובים היו תחת מועצה אחת ) 
מלבד השנים בהן איה נעה ואיל היו קשורים לטקס ( שמנוהל על ידי הצופים ) משבשים את השם.
זה באמת שם לא שיגרתי... ברנדוין. אבל כשאיל משנן 6 פעמים עם הילד שאמור להגיד את השם, חצי שעה לפני הקטס, ואז הילד אומר משהו אחר.. זה קצת מעצבן.
משם אני עוברת ( עם הילדים ) לטקס בכפר אז"ר. טקס מכובד ( בו לא משבשים את השם ) שכולל בעיקר שירה בציבור ולעיתים איזה דמות מוכרת שמרצה על משהו...
בבוקר, טקס ראשון על יד  שרידי בית הקרן הקיימת בבית דגן.
עם השנים הטקס " מתנפח"  ( יותר ויותר ) עם ילדים מבתי ספר שונים שבאים , אנשי התחנה המטאורולוגית שנמצאת בסמוך, ושארית משפחות שכולות.
לעיתים הטקס מגוחך עד דמעות, לעיתים פחות... אבל כל שנה יש משהו שמצליח לשעשע אותנו ( ביום שכזה ) עד דמעות.
השנה זה היה טקס הנחת הזרים. לרוב מניחים 4-5 זרים: צה"ל, העירייה, משטרה , בית יד לבנים... אולי עוד אחד או שניים.
אתמול היו לפחות עוד 15 זרים, של כל מיני אירגוני "גמלאים". גמלאי בזק, גמלאי קופת חולים, גמלאי קופת גמל רקפת... ועוד. זה פשוט היה מגוחך להפליא.
מה גם שאיל עמד לידי וניסה ( בהצלחה מרובה ומשעשעת ) לחזות מראש , של איזה קבוצה יהיה הזר הבא.
לקינוח, הילדים שערכו את הטקס פצחו בריקוד ( שלא ממש מתאים למקום ולשעה, ולשטח הגיאוגרפי )
50 דקות ארוכות של טקס.
אה... היה גם שיא מבחינת הצלחת שיבוש השם של דוד. משהו כזה עוד טרם שמענו.

משם אנחנו עוברים לבית הקברות. טקס צבאי, יחסית קצר ( מלבד הנאום של נציג הממשלה, במקרה שלנו זה כבר הרבה שנים סילבן שלום ) שמקשקש קצת יותר מדי...

לקינוח, טקס על יד האנדרטה בכפר אז"ר. מעין מפגש משפחות\ילדים גדול. את הטקס עורכים הילדים של הכפר ( עם קצת אורחים... כמו נעה בזמנו או איל עכשיו , שמקריאים על דוד )
וכמובן- בזירה הביתית לא משבשים את השם!!

וזהו... עד לשנה הבאה.
מעייף, חשוב, מרגש.

דוד- האח הגדול של אמא, שלפי הסיפורים היה חתיך אמיתי, בחור מדהים ומיוחד.
חבל שאין כל כך ממי לשמוע יותר סיפורים. 

אהוד, האח הקטן.

 וסבא וסבתא...