איזו מציאות הזויה...
ניסיתי להסביר לחברה מחו"ל על המציאות שלנו קצת
זה לא הולך.
זה לא משהו שניתן להבנה, אצל משהו שלא עובר משהו דומה.
לפני הרבה שנים ביקרנו בקרואטיה.
היו שם ישובים , בהם היו מבנים לא מעטים עם סימני פגיעות של ירי.
אילו תמונות שנשארו איתי ( ולא תמונות שצילמנו )
כי תוך כדי נסיעה, רק יכולתי לדמיין, איך היה לגור שם בזמן שכל הבלאגן התרחש שם.
אני נמצאת שעה ורבע מההתרחשויות
לא שכאן חסר מדי פעם איזה סירנה שמפלחת את האוויר, ואחריה כמה בומים... ולעיתים גם פגיעות..
חושבת על שני הצדדים...
על אילו שכאן, קרובים, וסובלים כבר שנים, ועכשיו הפחד של מה עוד עשוי לקרות...
ועל אילו ששם... שחלקם הגדול פשוט מסכן...
ועל זה שלא נראה לי שאי פעם יהיה איזה פתרון.
על זה שבמציאות הזו שאנחנו נולדים לתוכה... לפני 52 שנה שנולדתי, וגם לפני 20, לא השתנה הרבה.
אנחנו "מתוכנתים" לשים לב לחפץ חשוד מגיל 0...
אנחנו פותחים באופן אוטומטי את התיק כשאנחנו נכנסים למבנה ציבורי ( ועושים את זה בלי לחשוב גם בטיול בחו"ל... רק שאז מסתכלים עליך כאילו נפלת מהשמים... היום בחלק מהמקומות כבר לא... )
אנחנו רגילים שלפחי אשפה ציבוריים, יהיה מכסה עם רווח קטן,
והיתה תקופה שלא נצמדנו לאוטובוסים יותר מדי, אם זו רק היתה אופציה על הכביש...
ועוד...
ואנחנו 'מקבלים' ומתרגלים לחיים האילו. ושרק לא יהיה יותר גרוע...
ואנחנו יודעים שזה לא חייב להיות ככה.
יש ארצות שאנשים קמים בבוקר לשעון מעורר, נוסעים לעבודה, לא פתחים תיק מלבד בשדה תעופה...
פשוט חיים רגיל.
בלי כל כמה שנים בלאגן חדש.
אז לכי תסבירי לחברה מחו"ל, שאפילו ביקרה כאן, וראתה שזה לא מדבר וגמלים כמו שחשבה כששמעה שאני מישראל בפעם ה 1.... אלא מקום נורמלי, די דומה אפילו לבית שלה... לכי תסבירי לה שהבת שלך לא סיימה את בחינות סוף השנה בטכניון כי היא בצו 8... ושהבת השניה לא יכולה לרדת לבסיס, אלא אם כן זה בהסעה מסודרת מטעם הצבא...
ושאת חושבת 3 פעמים לפני שאת יוצאת מהבית.. שאולי לחכות אחרי הצפירה היומית, כי אז יהיו כמה שעות של שקט.. ( פריווילגיה של מרחק מסוים מהדרום... להם אין את הפריוולגיה )
ואת יודעת שכל פעם שמסתובב לך מסוק מעל הבית, זה לא סימן טוב...
מעבר למצב רוח.. ולמשפחות חדשות שמצטרפות למשפחת השכול...
לכי תסבירי...
רוצים שקט!!
אז בנתיים, אני עם אחת התראפיות שלי- אפיה !
קראנץ' שמרים שוקולד עם שטרויזל
כמות אחת של בצק שמרים שלי
למלית :
225 גר שוקולד מריר חתוך קטן
חצי כוס סוכר
2 כפות קינמון
57 גר חמאה רכה מאד
לציפוי שטרויזל:
רבע כוס סוכר
רבע כוס קמח
42 גר חמאה רכה
הכנה-
מכינים בצק כרגיל.
מרדדים לעלה גדול, מורחים חמאה רכה, מעליה מפזרים את הסוכר והקימון, ואת השוקולד
מגלגלים וחותכים ומגלגלים לקראנץ' ( או גילגול של כמה פעמים עד שהבצק מתגלגל 'על עצמו' .. הרעיון ליצור שכבות בגליל שיתנו כמו " דפים" של מילוי ובצק.
לערבב את החומרים שלטרויזל יחד עם מזלג עד לקבלת מרקם פירורי.
להעביר לתבנית, ומעל לפזר את הציפוי שטרויזל.
לאפות בחום 180, עד שמזהיב למיעלה.
ניסיתי להסביר לחברה מחו"ל על המציאות שלנו קצת
זה לא הולך.
זה לא משהו שניתן להבנה, אצל משהו שלא עובר משהו דומה.
לפני הרבה שנים ביקרנו בקרואטיה.
היו שם ישובים , בהם היו מבנים לא מעטים עם סימני פגיעות של ירי.
אילו תמונות שנשארו איתי ( ולא תמונות שצילמנו )
כי תוך כדי נסיעה, רק יכולתי לדמיין, איך היה לגור שם בזמן שכל הבלאגן התרחש שם.
אני נמצאת שעה ורבע מההתרחשויות
לא שכאן חסר מדי פעם איזה סירנה שמפלחת את האוויר, ואחריה כמה בומים... ולעיתים גם פגיעות..
חושבת על שני הצדדים...
על אילו שכאן, קרובים, וסובלים כבר שנים, ועכשיו הפחד של מה עוד עשוי לקרות...
ועל אילו ששם... שחלקם הגדול פשוט מסכן...
ועל זה שלא נראה לי שאי פעם יהיה איזה פתרון.
על זה שבמציאות הזו שאנחנו נולדים לתוכה... לפני 52 שנה שנולדתי, וגם לפני 20, לא השתנה הרבה.
אנחנו "מתוכנתים" לשים לב לחפץ חשוד מגיל 0...
אנחנו פותחים באופן אוטומטי את התיק כשאנחנו נכנסים למבנה ציבורי ( ועושים את זה בלי לחשוב גם בטיול בחו"ל... רק שאז מסתכלים עליך כאילו נפלת מהשמים... היום בחלק מהמקומות כבר לא... )
אנחנו רגילים שלפחי אשפה ציבוריים, יהיה מכסה עם רווח קטן,
והיתה תקופה שלא נצמדנו לאוטובוסים יותר מדי, אם זו רק היתה אופציה על הכביש...
ועוד...
ואנחנו 'מקבלים' ומתרגלים לחיים האילו. ושרק לא יהיה יותר גרוע...
ואנחנו יודעים שזה לא חייב להיות ככה.
יש ארצות שאנשים קמים בבוקר לשעון מעורר, נוסעים לעבודה, לא פתחים תיק מלבד בשדה תעופה...
פשוט חיים רגיל.
בלי כל כמה שנים בלאגן חדש.
אז לכי תסבירי לחברה מחו"ל, שאפילו ביקרה כאן, וראתה שזה לא מדבר וגמלים כמו שחשבה כששמעה שאני מישראל בפעם ה 1.... אלא מקום נורמלי, די דומה אפילו לבית שלה... לכי תסבירי לה שהבת שלך לא סיימה את בחינות סוף השנה בטכניון כי היא בצו 8... ושהבת השניה לא יכולה לרדת לבסיס, אלא אם כן זה בהסעה מסודרת מטעם הצבא...
ושאת חושבת 3 פעמים לפני שאת יוצאת מהבית.. שאולי לחכות אחרי הצפירה היומית, כי אז יהיו כמה שעות של שקט.. ( פריווילגיה של מרחק מסוים מהדרום... להם אין את הפריוולגיה )
ואת יודעת שכל פעם שמסתובב לך מסוק מעל הבית, זה לא סימן טוב...
מעבר למצב רוח.. ולמשפחות חדשות שמצטרפות למשפחת השכול...
לכי תסבירי...
רוצים שקט!!
אז בנתיים, אני עם אחת התראפיות שלי- אפיה !
קראנץ' שמרים שוקולד עם שטרויזל
כמות אחת של בצק שמרים שלי
למלית :
225 גר שוקולד מריר חתוך קטן
חצי כוס סוכר
2 כפות קינמון
57 גר חמאה רכה מאד
לציפוי שטרויזל:
רבע כוס סוכר
רבע כוס קמח
42 גר חמאה רכה
הכנה-
מכינים בצק כרגיל.
מרדדים לעלה גדול, מורחים חמאה רכה, מעליה מפזרים את הסוכר והקימון, ואת השוקולד
מגלגלים וחותכים ומגלגלים לקראנץ' ( או גילגול של כמה פעמים עד שהבצק מתגלגל 'על עצמו' .. הרעיון ליצור שכבות בגליל שיתנו כמו " דפים" של מילוי ובצק.
לערבב את החומרים שלטרויזל יחד עם מזלג עד לקבלת מרקם פירורי.
להעביר לתבנית, ומעל לפזר את הציפוי שטרויזל.
לאפות בחום 180, עד שמזהיב למיעלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה