מזמן לא קישקשתי על צליאק....
קראתי לא מזמן ראיון עם משהיא חולת צליאק שמתארת בפרורוט ( בבלוג אוכל ! ) מה קורה לה אם היא אוכלת בטעות גלוטן , ומשיכה לתאר את הבעייתיות של הענין במיוחד מחוץ לבית.
אני בחורה עדינה, ככה שלא אכנס לפרטים שהיא נכנסה, אבל אני מאד מזדהה.
אז מה באמת עושים מחוץ לבית.
אני יכולה להגיד מה אני עושה, { ואני מאמינה אם אחד מילדיי היה החולה, הייתי מתנהגת אחרת}, בגלל שזו אני, זה משום מה פחות 'חשוב' ואני לעיתים קרובות לא עושה ענין וגם לא ממש אוכלת מחוץ לבית.
כשמוזמנים, אני לרוב מביאה איתי אוכל ( לכולם, אבל כזה שמתאים לי )
תלוי כמובן לאן מוזמנים ולאיזו ארוחה, או אם סתם לבילוי לפנות ערב או אחרי אורחת ערב....
בכל מקרה אם אני יודעת שאני ארצה לאכול, אני מביאה איתי.
במפגשים גדולים כשכל אחד מביא אוכל, אני שוב, אוכלת לרוב רק את מה שאני הבאתי.
בהתחלה הייתי שואלת כל אחד מה בדיוק מכילה המנה, הייתי משתדלת להיות בין הראשונים שלוקחים לעצמם אוכל ( שונאת! שונאת ! ) אבל הבעיה של העברת כפות מכלי אחד לשני הוא בעייתי...אחרי הסיבוב הראשון, סביר להניח שלא אוכל להתכבד יותר.
היו טעויות, היו נפילות וזיהומים משניים, והיום, אני פשוט מוותרת. אוכלת מה שאני מביאה, אם יש ירקות חתוכים, או איזה מלפפון חמוץ...
הענין הוא שזה פשוט לא שווה את הסבל. את כאבי הבטן ואת כל מה שמגיע איתם אחרי 20-30 דקות...
במסעדות זו בעיה.
כשרואים בתוכניות טלויזיה שפים שמערימים סלט בצלחת עם הידיים למשל, אז בוא נגיד שזה לא הכי אסטתי, אבל ככה עושים. הבעיה עם זיהום משני, שאם השף לא רחץ ידיים, וברוטב של אותו סלט היה סויה, או קרוטונים, זה רע מאד לחולה צליאק.
דרושה הבנה הרבה הרבה מעבר ל"בלי גלוטן".
הבנה שידיים לא נקיות, מטלית שניקוי בה שולי צלחת עם משהו עם גלוטן, ואז עברו לצלחת עם האכול 'ללא גלוטן'- בדיוק אז מרחו הרבה גלוטן שאולי לא רואים, על אותה צלחת..
זו הסיבה שאני כמעט ולא אוכלת בחוץ ( יש עוד כמה... כמו למשל שבתור צמחונית וחולת צליאק, לא ממש נשאר לי מה לאכול בחוץ מלבד סלטים וריזוטו , שזה לא רע בכלל לאכול ריזוטו, אבל לא בכל מקום עושים)
אני נצמדת ל2-3 מסעדות שאני יוצאת מהן בשלום ( ונהנית ) ולא ממש מגוונת, כי עדיף ללכת על בטוח.
אפשר להתקשר למסעדה לפני, לברר, לראות אם יש שיתוף פעולה. בטח שלא להתקיל אותם עם בקשות מיוחדות בדקה ה 90 שמתיישבים.
חשוב גם להגיד תודה, לשלוח מייל , אם היתה הענות וטיפול מיוחד.
ומה עם חו"ל ? במיוחד שנוסעים עו עוד אנשים, משפחה, חברים.
אני לא אוהבת 'להשפיט' את כולם, ונוטה לאכול ( יותר נכון, לשתות ולהסתכל על כולם אוכלים ) איפה שנוח ולאחרים יש מה לאכול.
כן, לפעמים אני נשארת רעבה.
כן, לפעמים עולות דמעות...
כן, זה לא נעים.
כשיש סופר או מכולת אני קונה יוגורט, פשוט בלי תיכחומים ( שלא יהיה חלילה עם גלוטן ) פרי... זהו בערך.
יש מקומות יותר נוחים לטייל בהם, כמו אנגליה, ארה"ב, ספרד...אפילו באיסלנד היו קצת מוצרים בסופרים נידחים, אבל לא ממש מה לאכול במסעדות ( בכלל ארץ קשה לאכול, לא רק לצליאקים , גם צמחונים וגם ילדים קצת בעייתים יתקשו שם )
אבל חוזרים בשלום, ולא יורדים חלילה יותר מדי במשקל....
אז כמו שאני אומרת לצליאקים "מתחילים" - זה רק אוכל...
מסתדרים.
ובנימה אופטימית זו... מענין כמה קילוגרמים ארד בנסיעה הבאה הבאה עלינו לטובה ממש בקרוב :)
קצת עוגות מקושטות שלא העלתי...
קראתי לא מזמן ראיון עם משהיא חולת צליאק שמתארת בפרורוט ( בבלוג אוכל ! ) מה קורה לה אם היא אוכלת בטעות גלוטן , ומשיכה לתאר את הבעייתיות של הענין במיוחד מחוץ לבית.
אני בחורה עדינה, ככה שלא אכנס לפרטים שהיא נכנסה, אבל אני מאד מזדהה.
אז מה באמת עושים מחוץ לבית.
אני יכולה להגיד מה אני עושה, { ואני מאמינה אם אחד מילדיי היה החולה, הייתי מתנהגת אחרת}, בגלל שזו אני, זה משום מה פחות 'חשוב' ואני לעיתים קרובות לא עושה ענין וגם לא ממש אוכלת מחוץ לבית.
כשמוזמנים, אני לרוב מביאה איתי אוכל ( לכולם, אבל כזה שמתאים לי )
תלוי כמובן לאן מוזמנים ולאיזו ארוחה, או אם סתם לבילוי לפנות ערב או אחרי אורחת ערב....
בכל מקרה אם אני יודעת שאני ארצה לאכול, אני מביאה איתי.
במפגשים גדולים כשכל אחד מביא אוכל, אני שוב, אוכלת לרוב רק את מה שאני הבאתי.
בהתחלה הייתי שואלת כל אחד מה בדיוק מכילה המנה, הייתי משתדלת להיות בין הראשונים שלוקחים לעצמם אוכל ( שונאת! שונאת ! ) אבל הבעיה של העברת כפות מכלי אחד לשני הוא בעייתי...אחרי הסיבוב הראשון, סביר להניח שלא אוכל להתכבד יותר.
היו טעויות, היו נפילות וזיהומים משניים, והיום, אני פשוט מוותרת. אוכלת מה שאני מביאה, אם יש ירקות חתוכים, או איזה מלפפון חמוץ...
הענין הוא שזה פשוט לא שווה את הסבל. את כאבי הבטן ואת כל מה שמגיע איתם אחרי 20-30 דקות...
במסעדות זו בעיה.
כשרואים בתוכניות טלויזיה שפים שמערימים סלט בצלחת עם הידיים למשל, אז בוא נגיד שזה לא הכי אסטתי, אבל ככה עושים. הבעיה עם זיהום משני, שאם השף לא רחץ ידיים, וברוטב של אותו סלט היה סויה, או קרוטונים, זה רע מאד לחולה צליאק.
דרושה הבנה הרבה הרבה מעבר ל"בלי גלוטן".
הבנה שידיים לא נקיות, מטלית שניקוי בה שולי צלחת עם משהו עם גלוטן, ואז עברו לצלחת עם האכול 'ללא גלוטן'- בדיוק אז מרחו הרבה גלוטן שאולי לא רואים, על אותה צלחת..
זו הסיבה שאני כמעט ולא אוכלת בחוץ ( יש עוד כמה... כמו למשל שבתור צמחונית וחולת צליאק, לא ממש נשאר לי מה לאכול בחוץ מלבד סלטים וריזוטו , שזה לא רע בכלל לאכול ריזוטו, אבל לא בכל מקום עושים)
אני נצמדת ל2-3 מסעדות שאני יוצאת מהן בשלום ( ונהנית ) ולא ממש מגוונת, כי עדיף ללכת על בטוח.
אפשר להתקשר למסעדה לפני, לברר, לראות אם יש שיתוף פעולה. בטח שלא להתקיל אותם עם בקשות מיוחדות בדקה ה 90 שמתיישבים.
חשוב גם להגיד תודה, לשלוח מייל , אם היתה הענות וטיפול מיוחד.
ומה עם חו"ל ? במיוחד שנוסעים עו עוד אנשים, משפחה, חברים.
אני לא אוהבת 'להשפיט' את כולם, ונוטה לאכול ( יותר נכון, לשתות ולהסתכל על כולם אוכלים ) איפה שנוח ולאחרים יש מה לאכול.
כן, לפעמים אני נשארת רעבה.
כן, לפעמים עולות דמעות...
כן, זה לא נעים.
כשיש סופר או מכולת אני קונה יוגורט, פשוט בלי תיכחומים ( שלא יהיה חלילה עם גלוטן ) פרי... זהו בערך.
יש מקומות יותר נוחים לטייל בהם, כמו אנגליה, ארה"ב, ספרד...אפילו באיסלנד היו קצת מוצרים בסופרים נידחים, אבל לא ממש מה לאכול במסעדות ( בכלל ארץ קשה לאכול, לא רק לצליאקים , גם צמחונים וגם ילדים קצת בעייתים יתקשו שם )
אבל חוזרים בשלום, ולא יורדים חלילה יותר מדי במשקל....
אז כמו שאני אומרת לצליאקים "מתחילים" - זה רק אוכל...
מסתדרים.
ובנימה אופטימית זו... מענין כמה קילוגרמים ארד בנסיעה הבאה הבאה עלינו לטובה ממש בקרוב :)
קצת עוגות מקושטות שלא העלתי...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה