יום שלישי, 10 במאי 2016

זכרון


חולצה לבנה מכופתרת




בארונות הילדים ישנה חולצה מכופתרת מכיתה ד'.
שלוש פעמים בשנה לובשים חולצה לבנה עם מכנסי חקי, " חקי חגיגי" קוראים לזה בצופים.
רוב ימות השנה החולצה ממתינה בארון, או עוברת הלאה לבני דודים או חברים קטנים, ובמקומה קונים אחת חדשה.
פעמיים בשנה היא נלבשת. מגוהצת, צחורה ( במקרה הטוב שלא הוכתמה )  לכמה שעות.
יום הזכרון לשואה ולגבורה, יום הזכרון לחללי צה"ל, ויום הזכרון ליצחק רבין.
אני אוהבת את הלבן, החגיגי הזה.
רק כמה חבל שהוא מתחבר אצלי עם עצב.
שנה שעברה שאיל היה בקראוון של הצופים, לבש כל שישי חולצה לבנה , וכל שבוע גיהצתי את החולצה, ואפילו שהפעם הלבן  החגיגי הזה התחבר אצלי למשהו טוב, זה לא מחק או שינה את המחשבות שהתרוצצו אצלי השבוע שגיהצתי שוב את החולצה.

אני לא זוכרת הרבה מימי הזכרון לפני גיל 16-17. סבתא ואמא מתרוצצות כל היום באזכרות רבות. שקט מוזר בבית, במיוחד בסיום יום הזכרון. 
אני מכיתה ג' או ד' משתתפת באירועי יום הזכרון של הישוב כחלק מתזמורת הנוער. 
אח"כ הפוגה של כמה שנים בה שהינו בשליחות בחו"ל, ואז כשחזרנו,  הצטרפתי לאמא וסבתא ליום האזכרות.
בבית לא דיברו הרבה ולא סיפרו יותר מדי סיפורים על האחים של אמא.
דוד אחיה הבכור של אמא, נהרג בתחילת 1948,  אחיו הצעיר, נפטר כשנה ומשהו אחריו בתאונת " משמר אזרחי" בכפר.
אני לא יכולה להתחיל לדמיין איך היו חיי המשפחה אחרי האסון.
אני זוכרת בעיקר את השקט.
סבא שקט, מעשן . סבתא עסוקה.
וזהו. המשיכו את החיים בשקט. ללא הנצחות או העלאת זכרונות, כלום. שקט ודממה.

אחותי הנציחה את השמות בבניה, אהוד ודוד.

כשסבתא כבר לא יכלה להצטרף, אמא ואנחנו המשכנו, כל יום זכרון, מטקס לטקס, לאזכרה...
וכשאמא כבר לא יכלה, אנחנו המשכנו, עם הילדים שהצטרפו כל אחד לקראת סוף בית הספר היסודי.
סה"כ 5 טקסים ואזכרות..
כולנו עם חולצות לבנות.


היום, כמו כל שנה, שוב עם חולצות לבנות, ממשיכים.


דוד ברנדווין
 אהוד ברנדווין










אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה